הניה שולמי 

בכ"ה בשבט תרצ"ט, 14.2.1939, בשעות הערב, יצאה הניה שלומי מכפר יהושע כדי לסגור את הרפת לקראת הלילה. ממארב לא רחוק נורו לעברה יריות, שפצעוה קשה, ובאותו לילה מתה מפצעיה. הניחה בעל, בת, שני בנים, אם ואח

קטע מדברים שנכתבו אחרי שיחה על השבת שנערכה בכפר. מתוך חוברת זיכרות להניה שולמי.מהי שבת שלי? ראשית אני מאחרת לקום בשעה או בחצי שעה. מקדם אותי השולחן במפתו הלבנה. אני הולכת לרפת, מתיישבת לחלוב בשקט, מסתכלת בפרות, משוחחת איתן קצת. מובן שביום חול אין הדבר אפשרי.

באותו שקט מיוחד אני הולכת ללול, ונראה לי כי הכל שמחים כי שהות בידי להסתכל בהם ולשוחח אתם. ואם אני יורדת לקחת ירק, האם אין זו הליכה אחרת מהליכת-חול?

אני מתקרבת להסתכל בירק ששתלתי אתמול - קליטתו, נביטתו. פה ושם אני עוקרת עשב שוטה – האין זה משום "עונג שבת"? ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים כולנו יחד, והן אכילת צוותא אכילת שבת היא – אימתי יש לנו זמן לכך? ואם לאחר ארוחת הבוקר אני עושה משהו בשקט, האם אין בזה המשך הרגשת השבת?

ואם אני יוצאת לפני הבית*, הכל נראה לי בראייה אחרת. אתמול, בחופזי, לא הרגשתי כי עץ זה דורש עידור ועץ זה זמירה. האם אין שבת זאת עשירה משבת של "צאינה וראינה"**?

ואשר לילדינו – נשתדל לתת להם תוכן לכל ימות השבוע. נלמד אותם לכבד את עבודתנו - עבודת החול – ואז בטוחתני כי תבוא עליהם השבת ברוב תוכן. הם יהיו דור שני לגאולה, המעשה לא יעיק עליהם כל כך וממילא תהא שהות בידם להוסיף על השבת.

עוד מוקדם לחפש תוכן ב"שבת" שלנו, כי רחוק מאיתנו גמר המעשה אשר התחלנו בו.