סמל גיל בן-עקיבא 

בנם הבכור של יהודית ויעקב, נולד בכפר יהושע, ביום ז' באייר תשכ"ב (11.5.1962), שמו של גיל ניתן לו לזכרה של דודתו גילה, שנהרגה בעת שטיילה לסלע האדום (פטרה) בשנת 1953. אמו היא בת למשפחת הלוי - מראשוני המושבה כינרת, ואביו - בן למייסדי כפר יהושע. לגיל הייתה ילדות חמה וירוקה, בין בעלי-החיים והשדות שבמשק הוריו, כשהוא מוקף באהבה. בגיל צעיר, הוא החל לעזור בעבודות המשק השונות, למד לנהוג בטרקטור, והיה לשותף מלא הנושא בנטל העבודה.

גיל אהב מאוד את אורח החיים החקלאי בכפרו, וגם כששירת בצבא, לא חדל לשאול ולהתעניין בנעשה בביתו במשק, ואף לתת הנחיות מרחוק.

גיל למד במוסדות החינוך אשר בכפר יהושע: מגן הילדים ועד סיום בית-הספר התיכון. הוא היה נער אהוב ומקובל על הילדים והמורים. רחב כתפיים היה גיל, ידיו שריריות, וחיוך תמידי על פניו, כמו מתנצל ונבוך. וכך זוכרת אותו אחת מבנות כיתתו: "הילד הזה הנער הזה, כמעט גבר, זה שעומד בינינו בכל התמונות, גבוה, בולט ביופיו, מחייך לתומו - גיל. לא המצלמה אהבה אותו, הוא היה באמת כזה - אנחנו אהבנו אותו".

גיל היה ספורטאי טוב, הצטיין בשחייה, ואהב מאוד לרכוב על סוסתו. כאשר היה רוכב על סוסתו, היה המחזה כתמונה יפה: הנער הנאה והסוסה כמו היו לאחד. "יש לי סוסה, ואני אוהב מאוד לרכוב", ציין גיל, כשהתבקש בבסיס הקליטה לרשום את קורות חייו הקצרים.

בעת היותו תלמיד בבית-הספר התיכון, הדריך לזמן-מה קבוצה של ילדים צעירים ממנו בכפרו. הם אהבוהו מאוד, והוא נהנה במחיצתם. בשנה האחרונה של לימודיו בתיכון, הכין גיל עבודת-גמר יפה בנושא גידול תירס, והשקיע בכך מחשבה ואף עבודת כפיים רבה בשדה.

לקראת גיוסו לצה"ל, האריך גיל באימוני ריצה על הכביש בכפרו, כי רגליו היו חלשות יחסית לגופו החסון, וקשיים רבים נגרמו לו בעטיין - אך גיל, שהיה שאפתן ובעל רצון עז, לא נכנע.

באוקטובר 1980 הוא התגייס לצבא, והוא כניצן שזה אך החל להתפתח, וניכרים בו השינויים החלים בגוף וברוח. וכך כותבת אחת מחברותיו לכיתה: "גיל של הכיתה, עם ההומור העוקצני מעט, העקשנות והרצון להוכיח את עצמו (דבר שבא לידי ביטוי במיוחד בצבא). קצת, נוקשה ומחוספס, וכמו כולנו - חושב הרבה על הצבא - אשר עם בואו, מתחילים להרגיש בשינויים החלים בגיל - הסתכלות שונה על העולם, ובגרות חדשה".

כשלא הצליח להגיע אל היחידה ששאף אליה, התנדב גיל ל"גולני", כדי לשרת בסיירת. וכך היה. בתקופת שירותו בסיירת, נהנה גיל מהחיים במחיצת חבריו, והווי הסיירת מילא את עולמו.

בד בבד, הוא שמר על קשר עם חברי ילדותו. חבריו מן הצבא מתארים אותו: עלם חסון ונאה, חייכן, המוכן לעזור ולהקשיב, קשור מאוד לביתו, לכפרו ולנופי העמק.

בחג השבועות בשנת תשמ"ב, ביקר בפעם האחרונה בביתו, ונראה כמו שרובצת עליו מועקה. "תן איזה תמונה, שיזכרו אותי לפחות", אמר לשכנו שצילם בחגיגה - ואכן זו הייתה תמונתו האחרונה.

פעמים אחדות אמר לאמו, כי הרגשתו קשה מפני המלחמה הקרבה. הוא חש כי לא ישוב ממנה חי.

בשבת שלפני תחילת המלחמה, הספיקו הוריו לבקרו ביחידתו, וזו הייתה הפעם האחרונה שראוהו: הוא התרחק לאט מגדר המחנה, כפוף קמעה, ותיק הממתקים שהביאו לו מהבית, תלוי ברישול של חן על כתפו.

ביום א' 6.6.1982, יומה הראשון של מלחמת שלום הגליל, עלה גיל עם יחידתו אל מבצר הבופור. בלילה שבין ה6- ל7- ליוני, ט"ז בסיוון תשמ"ב, נפל במהלך כיבוש הבופור יחד עם עוד 5 מחבריו. גיל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין שבכפר יהושע. הוא הניח אחריו הורים, שתי אחיות, שאיתן אך החל לקשור יחסים של בגרות, ואח קטן שאהב כנפשו.

במלאת שנתיים לנפילתו, הוציאה לאור משפחתו חוברת לזכרו, ובה כתבה אחותו: "כל כך הרבה נשאר לנו מגיל - וכמעט כלום. דווקא עכשיו הלך מאיתנו, בדיוק כשאבא והוא התחילו להבין אחד את השני. בדיוק בימים שאני ואלינער התחלנו להכיר אותו ממש, ושאמא התחילה לדבר אתו על דברים שמעבר לעבודה וללימודים. בדיוק בדיוק בדיוק".